כשהפסקתי לנהל והתחלתי לדבר ברעיונות

יש לי ילד שלא מוכן לעשות שום דבר שלא ממש בא לו לעשות. וזה לא פשוט. אבל יש בזה ברכה גדולה מאוד. כי כשאני אומרת לו: תעשה משהו. והוא לא מוכן, אני רואה איפה נמצאת הסמכות שאני בונה מולו. 

והאמת? אני לא מעוניינת בילד שעושה מה שאני אומרת לו עם תחושת מרמור וכעס בלב.

אני מעדיפה שיהיה בשמחה.

ואם יעשה

וישמח

מה טוב!!

השבוע ראיתי שאני סופסוף קולטת את האפשרות הזו של לדבר אל  ילדי היקר ברעיונות.

בציוויים ופקודת אני מלמדת אותו משהו שאני מאוד לא רוצה-

שסמכות זה קול קשה. שמכריח, שכועס, שמעניש.

זה ממש לא מה שאני רוצה לבנות לו בנפש.

אני רוצה שיידע שאני יודעת מה טוב בשבילו. 

שיש דרך נכונה וטובה ואני מורה לו עליה.

אני רוצה לבנות בו את הקול הפנימי הזה, שידבר אליו גם כשאני לא שם,

וינחה אותו. ילחש לו באוזן:

אנחנו לא אומרים דברים רעים על אנשים,

אנחנו לא לוקחים משהו לא שלנו,

אם אנחנו רואים לכלוך, גם אם הוא לא שלנו, אנחנו מרימים וזורקים לפח.

הנחיות כאלו, שכשיהיה גדול, הוא ירים לפח לכלוך מהמדרכה, וירגיש שאמא איתו, גאה בו.

זה כלי שהולך איתו, שביל של דרך נכונה שאני בונה בו.

הוא יכול ללכת בשביל הזה והוא יכול גם לא. בחירה שלו. השביל בתוכו.