לגדול לתפקיד

השבוע הגיע אל הבן המתוק שלי, בכתה א', חברה שלו מהכיתה.

הם שיחקו בחדר של הילדים ושמעתי אותו אומר לאחותו הקטנה שתלך משם.

אילה של לפני חצי שנה הייתה באה ו, לא נעים לומר- כועסת.

"למה אתה מגרש את אחותך?"

"תשתף אותה"

"איך אתה היית מרגיש אם הייתה באה אליה חברה והיא הייתה מגרשת אותך?"

אילה של היום קצת התחילה את העניין היפה כל כך הזה של להראות דרך.

של לדבר ברעיון.

לא לבדוק אותו בקטנות. אם ביצע או לא ביצע,

עשה לא עשה,

מגיע עונש פרס,

זה לא העניין.

העניין הוא : לבנות כלים אצלו בנפש.

צידה שתלך איתו לאורך כל החיים.

הזמנתי אותו רגע אליי הצידה

להגיד לו סוד קטן.

הוא אמר לי: אבל למעיין אני אגלה.

אמרתי לו: אני אגיד לך ואח"כ תעשה עם זה מה שאתה רוצה.

והוספתי משפט:

גבר אמיתי נשאר ג'נטלמן לא משנה מי נמצא לידו.

הוא לא גילה לה. אבל ראיתי אותו מזדקף. 

הוא קיבל תפקיד והוא רצה לגדול אליו.

הוא רואה שאמא שלו סומכת עליו ומציעה לו יעד לשאוף להגיע אליו.

בעבודה שלי אני פוגשת שני סוגים עיקריים של מנהלים.

יש כאלה שמאוד טובים בלראות את התמונה מלמעלה;

הם מחלקים אחריויות, מבינים איפה עובר הגבול בין תפקיד לתפקיד, איפה נדרשים חיבורים בין המשימות ואיפה נדרשות הפרדות.

הסוג השני הם אלו שמשתפים קודם ברעיון, במטרה, בראייה הכוללת.

וכשחבר הצוות לוקח על עצמו את המשימה שלו, הוא כבר רואה בעיני רוחו את הפאזל השלם.

בצוותים כאלה אני רואה אנשים מחייכים יותר, אנרגטיים יותר, מחוברים ואכפתיים יותר, גם כלפי העשייה וגם אחד כלפי השני.

יש בוס שמנהל אותך

ויש בוס שמגדל אותך.